We Love God!

God: "I looked for someone to take a stand for me, and stand in the gap" (Ezekiel 22:30)

Jesus Christ demands self-denial, that is, self-negation (Matt. 16:24; Mark 8:34; Luke 9:23), as a necessary condition of discipleship. Self-denial is a summons to submit to the authority of God as Father and of Jesus as Lord and to declare lifelong war on one's instinctive egoism. What is to be negated is not personal self or one's existence as a rational and responsible human being. Jesus does not plan to turn us into zombies, nor does he ask us to volunteer for a robot role. The required denial is of carnal self, the egocentric, self-deifying urge with which we were born and which dominates us so ruinously in our natural state. Jesus links self-denial with cross-bearing. Cross-bearing is far more than enduring this or that hardship. Carrying one's cross in Jesus' day, as we learn from the story of Jesus' own crucifixion, was required of those whom society had condemned, whose rights were forfeit, and who were now being led out to their execution. The cross they carried was the instrument of death. Jesus represents discipleship as a matter of following him, and following him as based on taking up one's cross in self-negation. Carnal self would never consent to cast us in such a role. "When Christ calls a man, he bids him come and die," wrote Dietrich Bonhoeffer. Bonhoeffer was right: Accepting death to everything that carnal self wants to possess is what Christ's summons to self-denial was all about.
J.I. Packer

Bible – hebrew – תנ ך עברי מודרני יִרְמְיָהוּ 6

6
העזו בני בנימן מקרב ירושלם ובתקוע תקעו שופר ועל בית הכרם שאו משאת כי רעה נשקפה מצפון ושבר גדול׃
הנוה והמענגה דמיתי בת ציון׃
אליה יבאו רעים ועדריהם תקעו עליה אהלים סביב רעו איש את ידו׃
קדשו עליה מלחמה קומו ונעלה בצהרים אוי לנו כי פנה היום כי ינטו צללי ערב׃
קומו ונעלה בלילה ונשחיתה ארמנותיה׃
כי כה אמר יהוה צבאות כרתו עצה ושפכו על ירושלם סללה היא העיר הפקד כלה עשק בקרבה׃
כהקיר בור מימיה כן הקרה רעתה חמס ושד ישמע בה על פני תמיד חלי ומכה׃
הוסרי ירושלם פן תקע נפשי ממך פן אשימך שממה ארץ לוא נושבה׃
כה אמר יהוה צבאות עולל יעוללו כגפן שארית ישראל השב ידך כבוצר על סלסלות׃
10 על מי אדברה ואעידה וישמעו הנה ערלה אזנם ולא יוכלו להקשיב הנה דבר יהוה היה להם לחרפה לא יחפצו בו׃
11 ואת חמת יהוה מלאתי נלאיתי הכיל שפך על עולל בחוץ ועל סוד בחורים יחדו כי גם איש עם אשה ילכדו זקן עם מלא ימים׃
12 ונסבו בתיהם לאחרים שדות ונשים יחדו כי אטה את ידי על ישבי הארץ נאם יהוה׃
13 כי מקטנם ועד גדולם כלו בוצע בצע ומנביא ועד כהן כלו עשה שקר׃
14 וירפאו את שבר עמי על נקלה לאמר שלום שלום ואין שלום׃
15 הבישו כי תועבה עשו גם בוש לא יבושו גם הכלים לא ידעו לכן יפלו בנפלים בעת פקדתים יכשלו אמר יהוה׃
16 כה אמר יהוה עמדו על דרכים וראו ושאלו לנתבות עולם אי זה דרך הטוב ולכו בה ומצאו מרגוע לנפשכם ויאמרו לא נלך׃
17 והקמתי עליכם צפים הקשיבו לקול שופר ויאמרו לא נקשיב׃
18 לכן שמעו הגוים ודעי עדה את אשר בם׃
19 שמעי הארץ הנה אנכי מביא רעה אל העם הזה פרי מחשבותם כי על דברי לא הקשיבו ותורתי וימאסו בה׃
20 למה זה לי לבונה משבא תבוא וקנה הטוב מארץ מרחק עלותיכם לא לרצון וזבחיכם לא ערבו לי׃
21 לכן כה אמר יהוה הנני נתן אל העם הזה מכשלים וכשלו בם אבות ובנים יחדו שכן ורעו יאבדו׃
22 כה אמר יהוה הנה עם בא מארץ צפון וגוי גדול יעור מירכתי ארץ׃
23 קשת וכידון יחזיקו אכזרי הוא ולא ירחמו קולם כים יהמה ועל סוסים ירכבו ערוך כאיש למלחמה עליך בת ציון׃
24 שמענו את שמעו רפו ידינו צרה החזיקתנו חיל כיולדה׃
25 אל תצאי השדה ובדרך אל תלכי כי חרב לאיב מגור מסביב׃
26 בת עמי חגרי שק והתפלשי באפר אבל יחיד עשי לך מספד תמרורים כי פתאם יבא השדד עלינו׃
27 בחון נתתיך בעמי מבצר ותדע ובחנת את דרכם׃
28 כלם סרי סוררים הלכי רכיל נחשת וברזל כלם משחיתים המה׃
29 נחר מפח מאשתם עפרת לשוא צרף צרוף ורעים לא נתקו׃
30 כסף נמאס קראו להם כי מאס יהוה בהם׃

<.htm>