We Love God!

God: "I looked for someone to take a stand for me, and stand in the gap" (Ezekiel 22:30)

It is natural...for us to trust in ourselves. It is so natural, and so confirmed by the habits of a lifetime, that no ordinary difficulties or perplexities avail to break us of it. It takes all God can do to root up our self-confidence. He must reduce us to despair; He must bring us to such an extremity that the one voice we have in our hearts, the one voice that cries to us wherever we look round for help, is death, death, death. It is out of this despair that the superhuman hope is born. It is out of this abject helplessness that the soul learns to look up with new trust to God… How do most of us attain to any faith in Providence? Is it not by proving, through numberless experiments, that it is not in man that walketh to direct his steps? Is it not by coming, again and again, to the limit of our resources, and being compelled to feel that unless there is a wisdom and a love at work on our behalf, immeasurably wiser and more benign than our own, life is a moral chaos?... Only desperation opens our eyes to God’s love.
James Denney

Whenever evangelicals have an experience of direct, personal access to God, we are tempted to think or act as if we can dispense with doctrine, sacraments, history, and all the other “superfluous paraphernalia” of the Church and make our experience the sum and soul of our faith. We are still attracted to movements that replace thinking and theology by other emphases relational, therapeutic, charismatic, and managerial (as in church growth). Whatever the other virtues of these movements and the unquestionable importance of piety, we must courageously repudiate anti-intellectualism for the sin it is.
Os Guinness

Bible – hebrew – תנ ך עברי מודרני 2 שְׁמוּאֵל 16

16
ודוד עבר מעט מהראש והנה ציבא נער מפי בשת לקראתו וצמד חמרים חבשים ועליהם מאתים לחם ומאה צמוקים ומאה קיץ ונבל יין׃
ויאמר המלך אל ציבא מה אלה לך ויאמר ציבא החמורים לבית המלך לרכב ולהלחם והקיץ לאכול הנערים והיין לשתות היעף במדבר׃
ויאמר המלך ואיה בן אדניך ויאמר ציבא אל המלך הנה יושב בירושלם כי אמר היום ישיבו לי בית ישראל את ממלכות אבי׃
ויאמר המלך לצבא הנה לך כל אשר למפי בשת ויאמר ציבא השתחויתי אמצא חן בעיניך אדני המלך׃
ובא המלך דוד עד בחורים והנה משם איש יוצא ממשפחת בית שאול ושמו שמעי בן גרא יצא יצוא ומקלל׃
ויסקל באבנים את דוד ואת כל עבדי המלך דוד וכל העם וכל הגברים מימינו ומשמאלו׃
וכה אמר שמעי בקללו צא צא איש הדמים ואיש הבליעל׃
השיב עליך יהוה כל דמי בית שאול אשר מלכת תחתו ויתן יהוה את המלוכה ביד אבשלום בנך והנך ברעתך כי איש דמים אתה׃
ויאמר אבישי בן צרויה אל המלך למה יקלל הכלב המת הזה את אדני המלך אעברה נא ואסירה את ראשו׃
10 ויאמר המלך מה לי ולכם בני צריה כי יקלל וכי יהוה אמר לו קלל את דוד ומי יאמר מדוע עשיתה כן׃
11 ויאמר דוד אל אבישי ואל כל עבדיו הנה בני אשר יצא ממעי מבקש את נפשי ואף כי עתה בן הימיני הנחו לו ויקלל כי אמר לו יהוה׃
12 אולי יראה יהוה בעוני והשיב יהוה לי טובה תחת קללתו היום הזה׃
13 וילך דוד ואנשיו בדרך ושמעי הלך בצלע ההר לעמתו הלוך ויקלל ויסקל באבנים לעמתו ועפר בעפר׃
14 ויבא המלך וכל העם אשר אתו עיפים וינפש שם׃
15 ואבשלום וכל העם איש ישראל באו ירושלם ואחיתפל אתו׃
16 ויהי כאשר בא חושי הארכי רעה דוד אל אבשלום ויאמר חושי אל אבשלם יחי המלך יחי המלך׃
17 ויאמר אבשלום אל חושי זה חסדך את רעך למה לא הלכת את רעך׃
18 ויאמר חושי אל אבשלם לא כי אשר בחר יהוה והעם הזה וכל איש ישראל לא אהיה ואתו אשב׃
19 והשנית למי אני אעבד הלוא לפני בנו כאשר עבדתי לפני אביך כן אהיה לפניך׃
20 ויאמר אבשלום אל אחיתפל הבו לכם עצה מה נעשה׃
21 ויאמר אחיתפל אל אבשלם בוא אל פלגשי אביך אשר הניח לשמור הבית ושמע כל ישראל כי נבאשת את אביך וחזקו ידי כל אשר אתך׃
22 ויטו לאבשלום האהל על הגג ויבא אבשלום אל פלגשי אביו לעיני כל ישראל׃
23 ועצת אחיתפל אשר יעץ בימים ההם כאשר ישאל בדבר האלהים כן כל עצת אחיתפל גם לדוד גם לאבשלם׃

<.htm>